מעטים הם הרופאים שהיו בגדר גאונים בחכמת הרפואה וגדולים בעולם הרוח. יחידי במינו מתנוסס שמו של הרמב"ם, אחד מענקי הרוח שנתברך בהם העם היהודי ועם זאת הרופא והחכם המפורסם ביותר בקרב היהודים והעמים בכל הארצות. רופא ומורה הממזג באישיותו סגולות רוחניות ונפשיות עם תכונות וכשרונות גאוניים של שכל ודעת. בערב פסח, י"ד ניסן ד' אלפים תתצ"ה (1138) נולד ר' משה (הרמב"ם) לאביו ר' מיימון, שהיה דיין בעיר קורדובה, שהיתה עיר ואם ליהודי ספרד בימים ההם. ביותו בן י"א עזבו אביו וביתו את ספר, עקב גזירות "אלמוחדון" (מוסלמים קנאים שחדרו מצפון אפריקה לספרד והביאו חורבן על יישוביה היהודיים). כל שנות נעוריו של הרמב"ם עברו עליו בנדודים ובבריחה מפני הקנאים המוסלמים. בהיותו בן כ"ח השתקעה המשפחה בפאס, אשר במקרורו שבאפריקה הצפונית. הוא למד תורה מפי אביו, שהיה מתלמידיו של ר' יצחק אלפסי (רי"ף), ורכש לעצמו בקיאות עצומה בכל מקצועות התורה, בנוסף רכש הרמב"ם השכלה כללית רחבה בהיכרו את ספרי המדעים והפילוסופיה הערביים והשתלם ברפואה. כשגברה יד הקנאים בפאס, ברחה משפחתו והגיעה לארץ-ישראל. הרמב"ם ביקר בארץ ומצאה חריבה. משלא יכל להשתקע בה ירד בשנת 1168 למצרים. הוא היה לנגיד היהודים  וקבע את סדרי הקהילות במצרים, השיב תשובות לשואליו ועסק בתורה ובכתיבה, עם שהיה רופא המלך. הרמב"ם ביקש להקיף בחיבוריו את דיניה ומצוותיה של היהדות ואת מכלול בעיותיה העקרוניות בשיטתיות מדעית מובהקת ובסדר מופתי. ספרו על עקרונותיה הפילוסופיים העיוניים של היהדות נקרא "מורה נבוכים". את עקרונותיה, דרישותיה ומצוותיה של היהדות ראה כזהות עם עקרונות המדע ודרישותיו. ב"מורה נבוכים" לא נמנע מלהסתמך במורש על הפילוסוף היווני אריסטו. אף החשבת תפקידם של תלמידי חכמים ביהדות נתפרשה לו כזהה עם השקפתה של הפילוספיה היוונית, על הצורך למסור את הנהגת החברה האנושית המתוקנת לידי החכמים.

הרמב"ם היה אחד מגדולי הרופאים ורופא החצר של הסולטאן המצרי. וחיבר ספרים חשובים בעייני רפואה. שמו כבר יצא לתהילה בכל תפוצות ישראל בחייו, ורבים ראו בו את האיש היותר גדול שקם בעם אחרי משה רבינו: "ממשה עד משה לא קם כמשה". אולם דיעותיו עוררו גם התנגדות קשה עד כדי שריפת ספריו. הדבר נבע בעיקר בגלל גישתו השכלתנית ובגלל ניסיונו לזהות את עקרונות היהדות עם עקרונות הפילוסופיה והמדע. ברבות הימים פחתה והלכה המלחמה בו, גם בקרב מתנגדיו, והכרת גדולתו נפוצה בכל חוגי העם.

את העשור האחרון של ימי חייו הקדיש הרמב"ם לעבודת מחקר ברפואה, לחיבור ספריו הרפואיים ולעבודה הרפואית המעשית המפרכת. וכל זה, נוסף לפעילותו המדינית כנגיד יהדות מצרים וארץ – ישראל, שהיתה אז תחת השפעת בני צלח א-דין. מלבד זה כתב גם תשובות רבות בהלכה ועד אישון לילה קיבל חולים שחיכו לעזרתו הרפואית, להרגעת יסוריהם הגופניים והנפשיים. אחר כך כתב מה שכתב, סידר את תוכניתו ליום המחרת ונתן מעט שינה לעיניו כדי לקום עם עלות השחר, להתפלל, לחבוש את חמורו ולהגיע שוב לעבודתו כרופא ארמון המלך, שם טיפול גם בשריו, עבדיו ובני משפחותיהם המרובים.

בלימודי הרפואה החל הרמב"ם עוד בימי שבתו במרוקו. הוא למד מפי גדולי הרפואה שם ביחוד מפי בניו ותלמידיו של אבו מרואן אבן זוהר. אבל בתקופה זו אין הוא מתכוון עדיין להפוך את הרפואה למקור פרנסתו. תחילה למד רפואה מתוך שאיפתו להשכלה אוניברסלית. אך גם לאחר שפתח בפרקטיקה רפואית, לא לשם מחיה עשה זאת כי אם מתוך רצון עז להיות לעזר לסובלים. רק כעבור שנים, לאחר כל האסונות המשפחתיים שירדו עליו (מות אביו, טביעת אחיו הסוחר העשיר, מחלתו, הרדיפות שרדפוהו) ולאור החלטתו הנחושה לא להפוך את התורה קרדום לחפור בה, נעשה רופא גם לשם פרנסה. היה זה במצרים בשנת 1171 בערך.

חמש עשרה שנה עסק ברפואה בתנאי דחקות. רוב זמנו נתון להנהגת אחיו היהודים במצרים, ולאט-לאט, עם גדול פרסומו, גם להנהגה רוחנית של פזורי ארץ-ישראל, בארצות קרובות ורחוקות. גם מחלתו הממושכת אינה מאפשרת את פיתוחם של כשרונותיו הרפואיים. אך צריך  לאמר, שהוא נושא בעול כבד זה ללא תלונה חלילה. והנה שיחקה לו השעה וכמעוט בין לילה נתפרסם ועלה לגדולה ונתמנה לרופא החצר של גדולי מלכי מצרים – צלח א-דין. מלך זה הקים בשנת 1181 בית חולים גדול בקהיר, שהפך להיות במהרה למרכז רפואי למופת לכל המזרח הקרוב. בבית חולים זה היה הרמב"ם מבקר לעיתים קרובות וכפי המשוער, נכתבו שלושת ספריו הרפואיים בעיקריים: קיצורי גלינוס, פרקי משה ופירוש לפרקי אבוקרט, כספרי לימוד.

שמו כרופא התפרסם במידה כזאת שאף מצביא נוסעי הצלב, ריצ'רד לב הארי שהיה גדול אויביו של הסולטן צלח א-דין, מבקש לקבל את עזרתו הרפואית. הרמב"ם אינו נענה מפני ריחוק המקום ומלאכתו הקבוע בחצר צלח א-דין. אך לא רק רופא בחצר המלך היה, גם רופא העם היה. יהודים ולא יהודים, כולם אהבוהו והאמינו ביכולתו להביא מזור ורפואה למחלתם. עד היום מביאים חולים יהודים, מוסלמים ונוצרים, למקום שבו  לפי המסורת היה יושב או מתפלל, ובניגוד לכל מה שהוא עצמו הורה, מאמינים שהמקום הוא סגולה לריפוי. במכתבו לאבן תבון הוא מתאר את יום עבודתו המפרך, כשנאלץ מחמת חולה לקבל חולים כשהוא עצמו שוכב, אך מעולם אין הוא דוחה מלקבל את הנזקקים לעזרתו.

נוסף להיותו רופא ידוע וגדול בהלכה ובפילוסופיה – היה הרמב"ם חכם ברפואה. הרפואה המקובלת בתקופתו היתה מלאה אמונות תפלות ואילו הוא הציע דרך של חקר מדעי מדויק ותצפיות מדוקדקות בנעשה בטבע ואצל החולים. היסטוריונים של המדע רגילים לראות ברוג'ר בייקון (המאה הי"ג לספירה) כפותח תקופה חדשה בתולדות המדע. רק כשלוש מאות שנה אחיו בתקופת הריניסאנס המדעי יצרו אנשים כג'ורד אנו ברונו, פרנציס באקון וגלילאי את דרכי המחקר המודרניים בכך שהעמידו את הניסוי האוביקטיבי כיסוד למדע. אך למשה הרמב"ם הקדים את כולם בבקורת השיטה המדעית.

הרמב"ם מאמין בקיום כח וריפוי הטמון בטבע האדם ואתו יש לפתח, לחזק ולשמור באמצעים טבעיים (בעיקר תזונה ועשבי מרפא) ובתמיכה רוחנית לנפש. הוא מצביע על הקשר בין הגוף והנפש בימים כתיקונם ובימי מחלה ומלמד אותנו כי בתהליך קיום הבריאות, בתהליך התהוות המחלה ובתהליך הריפוי קיימות השפעות הדדיות בלתי פוסקות בין הגוף והנפש. הרמב"ם הוא אבי הפסיכוסומאטולוגיה. הוא מרבה לעסוק בהיגיינה של הגוף והנפש, של העבודה המשפחה וחיי המין, המזונות, הספורט ובהיגיינה ציבורית. כל אלה אמצעים לשמירה על ההרמוניה של הגוף והנפש. אמרותיו הפסיכוטרפיה ובהיגיינה רוחנית ראויות לתשומת לב גם היום.

הרמב"ם הוא הראשון שהגדיר את קצרת הסימפונות כמחלת עצבים, שאפשר לרפא באמצעות דיאטה מתאימה וטיפול נפשי יותר מאשר בתרופות. (דעה שיש לה מהלכים מעשיים והסכמות מומחים גם בזמננו).

בין רופאי ימי הביניים הוא היחיד שמכיר ומזכיר את הסרת (Diabetes). גלינוס מספר רק על שני מקרים שנתקל בהם בכל הפרקטיקה הרפואית שלו. הרמב"ם תמה על מיעוט המקרים שהבחין בהם גלינוס ועל העלמה המוחלט מעיני רופאים באירופה. במצרים הוא נתקל בה במשך עשר שנים 23 פעמים, מהם אצל 20 גברים ו- 3 נשים. הוא מוצא את סיבת הדבר באקלים החם ובמים של הנילוס, המתוקים יותר ממימי אירופה.

הרמב"ם עסק גם ברפואה סגולית (אנרגיות של חומרים) כפי שלמד ממורו הנכבד אבן הזוהר.במשנתו הרפואית של הרמב"ם, בולט העיקרון כי מזונות וחומרים מעולם החי, הדומם והצומח, אינם פועלים רק ברמה הביוכימית וכי נוסף להשפעתם על הגוף, ניכר כוחם גם ברמה הסגולית, ברובדים שמעבר לגוף הפיזי ולרמה המולקולרית. הרמב"ם מגלה בחיבוריו כי לצמחים וחומרים רבים חשיבות גדולה בויסות האנגליות בגוף האדם וכי השפעתם ונחיצותם ניכרים בתהליכי איזון כוחות הנפש והמערכות הפיזיולוגיות של הגוף.

במשנתו הרפואית מדגיש הרמב"ם את החשיבות הנעלית של תיקון המידות הנפשיות כתנאי מוקדם לבריאות הגוף והנפש. הרמב"ם האמין ביכולתו של האדם להחלים בכוחות הריפוי המצויים בגופו מרגע בריאותו ובסיוע מועט של רפואות צמחים, תזונה והנהגות בריאות מתאימות.

הרמב"ם, מגדולי הרופאים בזמנו שימוש לרופא החצר של הסולטן אלאפדל המצרי בקהיר. כל זאת לצד יגיעה רוחנית ודתית, שהניבה חיבורים חשובים בענייני יהדות, פילוסופיה, הלכה ורפואה שלמה.

נפטר במצרים ביום כ' טבת בשנת תתקס"ה (1204). ונקבר בבית החיים העתיק בטבריה