עוד מהעת העתיקה נודע צמח הקנאביס כעשב רב שימושי שנעשה שימוש בכל חלקי הצמח שלו למטרות מזון, רפואה, ייצור בדים וחבלים, שמנים, רש"י תיאר את שיח האזוב שהוא כמו: "גבעולין קנים דקים כעין של קנבוס". עדות נוספת על השימוש בקנאביס רפואי בקרב היהודים, היא עדותו של רבי  דוד אבן זמרא, המכונה הרדב"ז, שעלה ממצרים לישראל לפני כחמש מאות שנים המליץ על אכילת קנאביס לבני קהילתו כמו שהיה נהוג במצרים ואומר כי "עלי הקנבוס הנקרא קנב, אוכלין אותו במצרים חי כמות שהוא, ומשכר. ואומרים שהוא משמח". הסגולות ותכונות המרפא המיוחסים לקנאביס מזה אלפי שנים עומדים בקונפליקט עם רשויות החוק ודינה דמלכותה דינה, אך מבחינה הלכתית ובהסתמך על תקנת החכמים הידועה אשר לפיה: "אין גוזרין גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה". ועוד שאנו נשענים על הרמב"ם שפסק, ששיקול הדעת לא נתון רק בידי המנהיגים. ופוסק שגם אם הם (המנהיגים), כבר הטילו גזירה "ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה ואחר שגזרו את הגזרה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה". מצאתי  תשובה של הרמב"ם מתשובותיו הרפואיות למלך אלפצאל ובה הוא כותב כי הרופא, ככל שהוא רופא, ינהיג את מטופליו בהנהגה וברפואה הראויה להם אפילו שאינה חוקית. תשובה זו נכתבה כדי להסביר למלך מדוע הוא ממליץ לו על שתיית יין למטרות רפואה חרף האיסור לשתיית יין ושיכר בדת האיסלם, דתו של המלך. ידוע שהרמב"ם בעצמו השתמש בצמח הקנבוס למטרות רפואיות, אבל מה לדעתך הסבירות שהרמב"ם צרך קנאביס גם לצרכיו האישיים ובפרט שחלה במחלת מעיים שהקנאביס מועיל ביותר לרפואתה. לפי העובדות שהבאתי בפוסט הזה, אז הסבירות וודאית.